<h1>ספר התרומות שער ל"ח חלק ג'</h1>
<h2>דף פא:</h2>
נשאר לנו עדין לברר יורש שישיב ויאמר יודע אני שבאמת לוה אבי ממך מנה ואיני יודע אם פרע לך אם לאו. בהא מסתברא דכיון שאין גובין מן היתומים אלא בשטר או בעל פה, כשהם על הדרכים הידועים, ישבע היורש היסת שאינו יודע ונפטר. ואע"ג דאמרינן שאם הלוה אומר איני יודע אם פרעתי שהוא חייב, מפני שאין ספק מוציא מידי ודאי. הני מילי בלוה גופיה, דהו"ל למידק, ומדלא דק ולא ידע אם פרע אם לאו איהו דאפסיד אנפשיה, אבל יורש כיון שאנו טוענין לו, ודילמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין פרעתי ומהימנינן ליה, יורש נמי משתבע היסת ומפטר, שהיורש לא פשע כשאינו יודע פרעונו. הלכך מעמיד ההלואה בחזקת פרועה, דכיון דעביד איניש דפרע אחר זמנו מחזקינן ליה בפריעא. ואע"פ שיש חולקין על סברתינו, כך נראה לנו. גם ה"ר יהודה ברצלוני ז"ל כתב שאם טען יורש איני יודע אם לוה מורישי אם לאו, ועד אחד מעיד שלוה לא מהני ההוא עדות, ואין עליו אלא שבועה שלא פקדהו אבא. ואע"פ שיש אומרים שכיון שאין מכחיש העד הוה ליה מחויב שבועה ואין יכול לישבע ומשלם, אין סומכין עליו. ואע"פ שמביאים ראיה מההיא דגרסינן בפרק שור שנגח [ב"ק מ"א ע"ב] דקתני התם דאיצטריך קרא למעוטי בשהמית את האדם על פי עד אחד דפטור, ומשמע לולי מיעוט הכתוב היה חייב, ובודאי האיך יתחייב על פי עד אחד ממון, אלא לאו ש"מ שבעל השור טוען שאינו יודע אם המית שורו את האדם אם לאו והעד מעיד שהמית, ומשום שאינו מכחישו נאמן העד ומתוך שאינו יכול לישבע משלם אלו לא היה הפסוק שמעטו ופטרו, אבל בעלמא כך היה הדין שיתחייב על פי העד כיון שטוען איני יודע. והאי סברא ליתה, דאע"ג דאמרינן כשטוענו תביעת עצמו שמשלם כשטוען איני יודע, משום דאיבעי ליה למידק כשנתעסק עמו, וכיון שלא דקדק משלם, אבל בטענת מורישו שלא היה לו לדקדק לא אמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. גם הפירוש שפירשו בעד אחד אומר שהמית שורך את פלוני והוא אינו יודע, לאו הכי פירושא, דבהאי גוונא מיפטר הוה, שאין לדקדק ולעמוד על שורו ולדעת אם המית אם לאו. ופירוש הדבר כך הוא, על פי עד אחד על פי עדות מיוחדת רוצה לומר, שהיא כשרה בדיני ממונות ולא בדיני נפשות [סנהדרין ל"א ע"ב]. ולכך מיעטו הכתוב, משום דקיימא לן [ב"ק מ"ד ע"ב] כמיתת הבעל כך מיתת השור, וכשם שאין מקבלין עדות מיוחדת בדיני נפשות כך אין מקבלין בשור, ע"כ.
